כך אנשים כמונו יוצאים מהסטרס,
ותוך 7 שבועות יוצרים מציאות חדשה
של שלווה וחוסן
אפשר לצאת מהסטרס. אפשר להפסיק להיות בלחץ.
בלי תרופות, בלי התמכרויות, בלי "רפואי", וגם בלי להיות יותר מדי רוחניקים.
שמי רות פלמון, ובשנים האחרונות אני עוזרת לאנשים כמוך וכמוני לצאת מהלחץ בעזרת הרגלים חדשים ומחזקים.
זה תהליך קל והדרגתי של שבעה שבועות.
לאט לאט נחזיר את השלווה לחיים, ונפתח חוסן נפשי בדרך קלה ופשוטה.
תוך שבוע כבר ננשום יותר טוב, תוך שבועיים נחזור לישון יותר טוב, ותוך פחות מחודשיים נגלה את עצמנו מחדש.
והכל מהבית, בקצב שלנו.
זה עבד לאחרים. זה יעבוד גם לך.
מתחילים ממש עכשיו, בלחיצה כאן.
למשל עדויות לקוחות
Describe your image
Describe your image
למה יצרתי את התוכנית הזו עבור עצמי?
שביעי לאוקטובר, השעה תשע וחצי בבוקר.
מאחורי הספה ששם אני מסתתרת יש תלתלי אבק.
וזה נורא מוזר בעצם שאני שמה לב לתלתלי האבק האלה כי בדיוק באותו רגע בחלון שנמצא מולי,
שמגיע מהרצפה עד התקרה,
מופיע קנה של רובה.
הקנה מתקדם,
ומאחוריו מופיע ראש רעול פנים.
הוא מסובב את המבט אליי,
ולשנייה שמרגישה כמו אינסוף, העיניים שלנו נפגשות.
באותו רגע אני מבינה כמה המקום שבחרתי להתחבא בו, לא היה בחירה נבונה כל כך אבל מאוחר מדי לשנות את דעתי.
הוא המשיך להתקדם,
אחריו מופיע עוד קנה של רובה,
עוד ראש רעול פנים,
ועוד אחד,
הם מתקדמים והולכים.
אמרו לי שאולי זה היה חיילים שלנו.
יכול להיות שזה היה חיילים מצבא הלגיון של ירדן,
אני לעולם לעולם לא אדע,
זה לא היה נוחבה,
אחרת לא הייתי כאן.
אחרי האירוע הזה כבר לא יכולתי להישאר בחווה, שהיה כמעין מקום בטוח בתוך הסערה שהייתה מסביב,
החלטתי שאני מסתלקת הביתה.
הגעתי לתל אביב בערך בחצות היום,
אחרי מסע בכביש שנראה כמו אחרי מלחמה,
באמת היה תוך כדי מלחמה,
נסעתי הביתה.
נכנסתי למיטה,
שמתי את השמיכה מעל הראש,
ולא יצאתי במשך שבועיים.
וכשיצאתי הבנתי שאני צריכה להחזיר את השקט שבפנים. וזו הייתה המטרה שלי לשנת 2024.
זה עבד.
למה הרחבתי את התוכנית גם לאחרים?
אני לא לבד בתוך הסטרס הזה.
כולנו באותה סירה. כולם לחוצים, ואין מענה. זה הסטנדרט. נירמלנו את זה.
אבל זה דופק את החיים ואת הבריאות, זה הורס קשרים חברתיים ורומנטיים ומשפחתיים, זה משבש עבודה וקריירה, ותכלס הורג אותנו לאט לאט - ויש כאלה שגם מהר מהר.
אבל זה לא חייב להיות ככה. זה לא היה ככה בעבר.
ויש שיטה מוכחת ועובדת, שבאמצעותה אפשר להשאיר את זה מאחור תוך 7 שבועות ולהמשיך לחיות בלי סטרס.
זו התרומה שלי לחברה, זו המשימה שלי, זה החזון שלי. הייעוד שלי.
שאלה: האם מישהו שאוהב אותך היה ממליץ לך להיכנס לתוכנית?
אני לא סתם שואלת את השאלה הזו.
הגעת לכאן בעצמך - כי רצית להגיע לכאן. שקלת את זה.
אבל "בעצמך" זה לא מספיק.
אנשים שנמצאים בסטרס - מתרגלים לחיות ככה. הם שכחו שאפשר אחרת. הם לא זוכרים איך זה לחיות בלי לחץ בחזה, בלי עצבים, בלי לקפוץ מכל אופנוע שעובר ברחוב. הם שורדים.
מצד שני, אנשים שאוהבים אותנו - זוכרים איך היינו.
זוכרים מי אנחנו באמת.
והם מתגעגעים למי שהיינו.
והם, לפעמים יכולים להגיד לנו את האמת: אנחנו מדחיקים.
האם מישהו שאכפת לו ממך, מישהו שאוהב אותך, היה ממליץ לך להיכנס לתוכנית קלה לשלווה ולחוסן?
אם כן, כדאי לך להצטרף.
מה נעבור יחד:
(סילבוס שיווקי)
איזה מהפך יקרה לך פחות מחודשיים?
אנשים שעברו את התוכנית הזו מרוויחים שני דברים חשובים.
קודם כל, הם שלווים יותר. לא נלחצים כמו פעם, לא כועסים כל הזמן, לא מרגישים אשמה עצמית מעיקה. הם חוזרים להיות עצמם, כמו פעם. ואפילו יותר טוב מפעם.
והדבר השני: חוסן.
אדם עם חוסן יכול להתמודד טוב יותר עם פקקי תנועה, עם בוסים ולקוחות מלחיצים, עם בני זוג שלא תמיד מתחשבים, עם ילדים מעצבנים. לילדים, אגב, יש פחות חוסן ממבוגרים. זה התפקיד שלנו לתת להם תחושה של יציבות ושל חוסן.
מי שעברו את התוכנית יכולים עכשיו להתמודד יותר טוב עם כל מיני דברים רעים שהעולם זורק עלינו.
הם לא מתפרקים מדברים שפוררו אותם לפני כן. הם חזקים יותר. הם יכולים להשפיע על עצמם ועל אחרים, פשוט כי הם גילו מחדש את הכוחות הפנימיים שלהם.
מה התוכנית הקלה לשלווה ולחוסן דורשת ממך?
התוכנית הקלה לשלווה ולחוסן תבקש ממך בנימוס בערך 15 דקות ביום.
אפשר, כמובן, לבלות איתה יותר זמן, אבל רבע שעה תספיק בהחלט.
גם לא נורא אם מדלגים יום. אף אחד לא ייתן לך קנס. אפשר תמיד להשלים, אפשר תמיד לחזור לזה.
אני יודעת שתוך כדי התוכנית יהיו לך גם "נפילות". גם לי היו, לכולם יש. אבל לאט לאט, ממש בקלילות, אנחנו נבנה ביחד הרגלי מחשבה וחיים שיגרמו לך להרגיש קצת יותר טוב מיום ליום, קצת יותר שלווה, קצת יותר כוח פנימי, קצת פחות אשמה עצמית, והרבה יותר סבלנות וסלחנות כלפי עצמך.
יש לך רבע שעה ביום להקשיב למשהו? לראות משהו? לעשות משהו קל וקטן?
אם כן, ההשפעה הזו תצטבר, ותוך זמן קצר הכל ישתפר.
למה כדאי לדחות את זה למחר?
אין דבר שאפשר לעשות היום שאי אפשר לעשות מחר. חיית בלחץ כבר הרבה מאוד שבועות, חודשים, אולי אפילו שנים - אז למה פתאום לשנות את זה? חיים בלחץ הם גם חיים.
למעשה, סטרס הוא סוג של התמכרות. הגוף מתמכר לתחושת הקופצנות והדריכות, הנפש מחפשת להיות בלחץ, ואפילו בחרדה לפעמים. זה חלק מהיום יום, זה דבר שקמים איתו בבוקר, וגם הרבה פעמים באמצע הלילה.
התרגלת לחוסר שינה.
התרגלת לחשוב ש"זה ככה", שאין לך תקווה.
סטרס גם משמין, במיוחד שומן בטני (שנחשב למסוכן ביותר ללב). אם פתאום נישן יותר טוב, ונתחיל לרדת במשקל ולקבל צורת גוף אחרת, נצטרך אולי להחליף מלתחה. או לחזור לבגדים שעלו עלינו פעם, לפני כל האירועים שדחפו אותנו ללחץ מתמיד.
תהליך הריפוי הזה אורך 7 שבועות. זה לא ממש מיידי, זה לא כפתור "עצור לחץ", כמו שאלכוהול או סמים (או סוכר ופחמימות) או סיגריות בשרשרת, או קלונקס או פרוזאק או ציפרלקס, כביכול עושים.
אפשר להמשיך לחיות בלחץ עוד יום. ועוד יום.
לא מתים מזה.
לא מהר.
אפשר לדחות למחר את התקווה לחיים מאושרים ושלווים יותר. תקווה לחוס.
אפשר להרגיש מחר בדיוק את מה שהרגשת אתמול.
ואפשר לקחת את היד המושטת שלי, ותוך 7 שבועות להרגיש יותר טוב.
אני מבקשת ממך להצטרף לתוכנית הקלה לשלווה ולחוסן.
אפילו עכשיו.
מה יש לך כבר להפסיד?